העולם המופלא

 ההרצאה בשבוע שעבר הייתה מאוד מאוד מעניינת. "התפתחויות בחברה הסינית בעידן הגלובאלי." האולם הגדול היה מלא עד אפס מקום, צעירים ומבוגרים, סטודנטים ומרצים וסתם אנשים שבאו לשמוע ולהשכיל. למחצית מהאנשים היו מחשבים ניידים שנפתחו לצלילי נעימת מייקרוסופט והתקבעו במסמך וורד. ההרצאה התחילה, המצגת עלתה על המסך, המרצה דיבר ודיבר. ואז התחילה תופעה סוציולוגית מעניינת. בעלי המחשבים הניידים זנחו את סיכום ההרצאה לטובת משחקי מחשב שהאינטרנט הציע ברוב טובו ואילו השאר, פתחו פלאפונים ושיחקו באחד המשחקים, מרוכזים בצורה מופתית, בנחש שאוכל יהלומים.

מי לא אוהב משחקים לילדים? שיקום האדם שלא התמכר בחייו למשחק טטריס. איזו גאונות צרופה המציאה את המשחק הזה, איזו פשטות, איזו יכולת הפנוט. או את המשחק "שולה המוקשים," שעות על גבי שעות אפשר להתבונן במטוטלת הנעה מצד לצד והתרגש בכל פעם שהזקן מצליח לשלות שק זהב ולעבור לשלב הבא. באופן פרדכוסלי, את המשחקים האלה המציאו מן הסתם, אנשים מבוגרים.

שיקום האדם שלא נכנס בחייו לחנות מוצרי תינוקות ופער את פיו כנדהם. השפע הצבעוני, המגוון העצום והאנשים שמסתובבים בחנות כאילו הם היו ילדים בעצמם. אכן כך, כולנו, בסופו של יום רוצים לחזור להיות ילדים, לעתים זה מוגזם, רוב הזמן זה פשוט מצחיק.

אני זוכר כשהלכתי לבחור עם בני הצעיר מדבקות קיר לחדרו החדש. לא ארבה במילים רק אומר שבסופו של עניין, נקראתי על ידי הכריזה בחנות לאסוף את בני שהלך לאיבוד והגיע אל הקופה הראשית. כששאלתי אותו לאן הוא נעלם ענה לי, "אני? אתה נעלמת." הוא צדק כמובן, זה אני שנעלמתי ביריד הילדות שנעלם גם הוא, איפשהו במהלך הטבעי של החיים.

וכך, בעוד המרצה המכובד ממשיך להסביר את השינויים בחברה הסינית, המשיכו הצופים להתעצבן על אי היכולת להכניס ריבוע שלם ברווח צר או, במהירות שהנחש נע. כולם היו בני עשרים ומעלה, חמורי סבר, לבושים היטב. כולם היו מבוגרים אחראיים וילדים בנפשם. כולם.